אם יש מסמך אחד שמסביר איך נראה שוק העבודה של פסיכולוגים בישראל היום, הוא לא מאמר מחקרי אלא החלטת מדיניות.
ב-1 ביולי 2015 נכנסה לתוקף הרפורמה הביטוחית בבריאות הנפש. מאותו יום עברה האחריות על מתן שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות אל ארבע קופות החולים, במסגרת סל שירותי הבריאות.
זה נשמע כמו שינוי ארגוני. בפועל הוא שינה את הכתובת שאליה פונה כל אזרח, את הגורם שמעסיק חלק גדול מאנשי המקצוע, ואת האופן שבו נמדדת המערכת.
מה הייתה הבעיה שהרפורמה באה לפתור
לפניה, שירותי בריאות הנפש הציבוריים ניתנו בעיקר במרפאות ובבתי חולים ממשלתיים, בנפרד ממערכת הבריאות הכללית. התוצאה הייתה הפרדה בין הגוף וה נפש גם ברמת התשתית. אדם שסבל מדיכאון וגם מסוכרת התנהל מול שתי מערכות שלא דיברו זו עם זו.
המהלך נועד לשלב את בריאות הנפש בתוך שירותי הבריאות הכלליים, להרחיב את הזמינות, ולהפחית את הסטיגמה שנלוותה לפנייה למרפאה נפרדת.
מה זז ומה לא
זה הפרט שהכי הרבה סטודנטים מפספסים, והוא קריטי להבנת השדה השיקומי.
הטיפול עבר לקופות החולים.
השיקום נשאר במשרד הבריאות. שירותי השיקום בקהילה שניתנים מכוח חוק שיקום נכי נפש בקהילה משנת 2000, המערך שמכונה סל שיקום, לא הועברו לקופות והם מנוהלים בנפרד.
כלומר, אדם עם התמודדות נפשית מורכבת מתנהל היום מול שתי מערכות. הקופה אחראית לטיפול, ומשרד הבריאות אחראי לדיור, לתעסוקה, ללימודים ולליווי החברתי שלו. חלק לא קטן מהעבודה של אנשי מקצוע בשדה הוא לגשר בין השתיים.
מה קרה מאז
דוחות ובקרות בשנים שאחרי הרפורמה מתארים תמונה מעורבת, ובגדול היא נראית כך.
מה השתפר: הנגישות עלתה. יותר אנשים פונים, הפנייה למרפאה של הקופה נושאת פחות סטיגמה מפנייה למרפאה פסיכיאטרית נפרדת, ויש הכרה גדולה יותר בבריאות הנפש כחלק מבריאות.
מה נותר בעייתי: הביקוש עלה מהר יותר מההיצע. זמני ההמתנה לטיפול במסגרת הציבורית נותרו נושא מרכזי בביקורת הציבורית, מספר אנשי המקצוע בשירות הציבורי נחשב לא מספיק, וחלק ניכר מהטיפול בפועל עבר להסדרים פרטיים או לביטוחים משלימים, מה שמייצר פער בין מי שיכול לשלם למי שלא.
מה נשאר לא פתור: התיאום בין הטיפול לשיקום. כשגוף אחד אחראי על התרופות והפסיכותרפיה וגוף אחר על הדיור והתעסוקה, נדרש מאמץ יזום כדי שהתוכנית תהיה אחת.
למה זה נוגע לבחירת מסלול
שלוש השלכות מעשיות.
ראשית, המעסיק המרכזי של פסיכולוגים קליניים בציבורי הוא היום במידה רבה קופות החולים, ולא רק בתי חולים ומרפאות ממשלתיות.
שנית, השדה השיקומי בבריאות הנפש נותר מערך נפרד עם מבנה, מימון ותרבות משלו. מי שמתעניין בעבודה קהילתית ארוכת טווח, בתעסוקה, בדיור ובשילוב חברתי ימצא שם עולם שלם שאיננו חלק ממה שקורה במרפאה.
שלישית, הצורך המקצועי שנוצר בין שתי המערכות הוא בדיוק סוג העבודה שהכשרה שיקומית מכינה אליה: תיאום בין גורמים, ניסוח יעדים תפקודיים, עבודה מול ועדות ועבודה עם המשפחה.
מה כדאי לשאול בראיון עבודה בשדה הזה
- למי אתם מדווחים, לקופה או למשרד הבריאות.
- איך מתנהל התיאום מול הגורם השני.
- מי כותב את תוכנית השיקום ומי משתתף בוועדה.
- כמה מהעבודה שלי תהיה מול המטופל וכמה מול מערכות.
