שני גברים בני ארבעים ומשהו. שניהם עברו אירוע מוחי דומה, שניהם עם ליקוי מוטורי דומה ביד ימין, שניהם קיבלו טיפול באותו מרכז. אחד חזר לעבודה תוך חצי שנה. השני, שלוש שנים אחר כך, כמעט לא יוצא מהבית.
התיקים הרפואיים שלהם כמעט זהים. אז מה מסביר את הפער.
זו בדיוק השאלה שה-ICF נבנה כדי לענות עליה.
מה זה בכלל
הסיווג הבין לאומי של תפקוד, מוגבלות ובריאות אומץ על ידי ארגון הבריאות העולמי ב-2001. הוא לא מחליף את האבחנה הרפואית אלא מוסיף עליה שכבה: תיאור שיטתי של תפקוד.
המודל מתאר שלוש רמות. תפקודי גוף ומבנים אנטומיים, כלומר המערכות עצמן. פעילויות, שהן ביצוע של משימה: להתלבש, לנהוג, לנהל שיחה. והשתתפות, שהיא מעורבות במצב חיים: להיות עובד, סטודנט, הורה, חבר בקהילה.
ולצידן שני סוגים של גורמים הקשריים. גורמים סביבתיים, שכוללים גם דברים פיזיים כמו נגישות וגם דברים לא פיזיים כמו עמדות של מעסיקים וחקיקה. וגורמים אישיים, כמו גיל, השכלה, ניסיון קודם ודפוסי התמודדות.
הרעיון שמאחורי המבנה
הטענה של ה-ICF היא שמוגבלות איננה תכונה של אדם אלא תוצר של מפגש. ברגע שמסתכלים כך, הפער בין שני הגברים מהפתיחה מפסיק להיות תעלומה.
אולי לראשון היה מעסיק שהסכים להתחיל בחצי משרה, בת זוג שדחפה לחזרה הדרגתית, וגישה לשיקום אינטנסיבי. אולי לשני היה מקום עבודה שלא רצה להסתבך, משפחה מודאגת שהעדיפה שיישאר בבית, ואמונה שהתגבשה איפשהו בחודש השני שהחיים נגמרו.
אף אחד מהמשתנים האלה לא מופיע בסיכום השחרור.
איך זה נראה בפרקטיקה
מעטים משתמשים בקידוד המלא של ה-ICF ביום יום. הוא מפורט מדי לשימוש שוטף. מה שכן חילחל לשדה הוא אופן החשיבה, ובעיקר שלושה הרגלים.
מתחילים מהשתתפות ולא מהליקוי. במקום לשאול מה נפגע, שואלים מה האדם רוצה לעשות ולא מצליח, ומשם עובדים אחורה. זה משנה גם את סדר היעדים, כי לא תמיד מטפלים קודם בליקוי החמור ביותר אלא בזה שחוסם את המטרה החשובה ביותר.
מחפשים את החסם בסביבה לפני שמחפשים אותו באדם. כשמישהו לא מגיע לטיפול, השאלה הראשונה היא לא מה קורה עם המוטיבציה שלו אלא איך הוא אמור להגיע לכאן. חלק לא מבוטל ממה שנרשם בתיקים כחוסר שיתוף פעולה הוא בפועל בעיה של תחבורה, כסף או שעות עבודה.
ומנסחים יעדים בשפה של העולם. "שיפור בזיכרון עבודה" הוא לא יעד שיקומי. "לחזור לנהל את התשלומים של הבית בלי עזרה, עד סוף השנה" הוא כן. את הראשון מודדים במבחן, את השני מודדים בחיים.
מה הביקורת אומרת
ה-ICF רחוק מלהיות מושלם. הוא מסורבל, הקידוד המלא כמעט לא בר יישום, וההבחנה בין פעילות להשתתפות מטושטשת בפועל ומעוררת ויכוח מקצועי שנמשך עד היום. גם רשימת הגורמים האישיים מעולם לא פותחה לכדי סיווג ממשי.
אבל גם המבקרים החריפים נוטים להסכים על הנקודה המרכזית. אבחנה לבדה מנבאת פחות ממה שנעים לחשוב, והסביבה מנבאת יותר.
למה זה נוגע גם למי שלא בשיקום
צורת החשיבה הזאת רלוונטית הרבה מעבר לתחום אחד. פסיכולוג חינוכי ששואל מה חוסם השתתפות בכיתה ולא רק מה הליקוי הלמידתי. פסיכולוג ארגוני שבודק התאמות בעמדת העבודה במקום להעריך "מסוגלות". פסיכולוג רפואי שמסתכל על היענות לטיפול דרך תנאי החיים של המטופל.
כולם עובדים בהיגיון של ה-ICF, גם אם אף אחד מהם לא קורא לזה כך.
