שיקומית מול קלינית: איך ההבדל נראה ביום עבודה

שאלה שחוזרת כמעט בכל שיחה עם סטודנטים לפני בחירת מגמה: מה בעצם ההבדל בין קלינית לשיקומית. התשובה שמקבלים בדרך כלל היא "קלינית עוסקת בהפרעות ושיקומית במוגבלויות", וזו תשובה נכונה שלא עוזרת לאף אחד.

ננסה משהו אחר. נשווה יום עבודה.

מי מפנה אליך את האדם

בעבודה קלינית, ברוב המקרים האדם או מישהו קרוב אליו החליט שהוא זקוק לעזרה נפשית. גם כשהפנייה מגיעה דרך רופא משפחה או דרך המערכת, יש בבסיס הכרה כלשהי במצוקה נפשית.

בעבודה שיקומית, לרוב לא. אדם אחרי אירוע מוחי לא ביקש לפגוש פסיכולוג. הוא הגיע לבית חולים שיקומי כדי ללכת שוב, והפסיכולוג הוא חלק מהחבילה. מטופל אונקולוגי הופנה על ידי האחות האחראית. אדם עם נכות נפשית נמצא בתוכנית סל שיקום כי זו הזכאות שלו.

זה משנה את חמש הדקות הראשונות של כל מפגש. חלק ניכר מהעבודה השיקומית מתחיל בבניית לגיטימציה למפגש עצמו.

איפה זה קורה

קלינית: חדר. יש דלת, יש שעה קבועה, יש מסגרת.

שיקומית: משתנה. ליד מיטה במחלקה, בחדר צוות, במטבח של דירת מגורים בקהילה, במסדרון בדרך לפיזיותרפיה, בטלפון עם מעסיק. גם כשיש חדר, הוא לרוב פחות מוגן.

מי שזקוק למסגרת יציבה כדי לעבוד טוב ירגיש בזה מיד. מי שנחנק ממנה ימצא כאן אוויר.

מי עוד בחדר

בעבודה קלינית בציבורי יש צוות, ובכל זאת רוב הדיאדה היא פסיכולוג ומטופל.

בשיקום העבודה היא רב מקצועית כמעט תמיד, ולא כטקס. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, עבודה סוציאלית, סיעוד, רפואה, ובקהילה גם מדריכי שיקום ולעיתים עמיתים מומחים. הפסיכולוג הוא לרוב הקול הפסיכולוגי היחיד סביב שולחן שמדבר בשפה אחרת.

המיומנות שנדרשת כאן היא לא רק להבין נפש. היא לתרגם אותה למשהו שמשנה החלטה של מישהו אחר.

מה מוגדר כהצלחה

זה ההבדל העמוק ביותר, וממנו נגזר כל השאר.

בקלינית, יעד טיפולי מנוסח לרוב במונחים של מצב פנימי או של סימפטום. פחות חרדה, פחות הימנעות, ויסות טוב יותר, הבנה עמוקה יותר.

בשיקום, יעד מנוסח כמעט תמיד במונחי תפקוד בעולם. לחזור לנהוג. לחזור לחצי משרה. לנהל את התשלומים לבד. לצאת מהבית שלוש פעמים בשבוע.

המסגרת המושגית שמאחורי זה היא ה-ICF של ארגון הבריאות העולמי, שמגדיר תפקוד כאינטראקציה בין מצב בריאותי לבין הסביבה והגורמים האישיים. במילים פשוטות: לא שואלים רק מה נפגע, אלא מה האדם מצליח לעשות ומה חוסם אותו.

מה עושים עם הסביבה

בקלינית הסביבה היא לרוב תוכן. מדברים עליה, מבינים אותה, עובדים על היחסים איתה.

בשיקום הסביבה היא גם יעד התערבות ישיר. מתקשרים למעסיק. יושבים עם המשפחה ומחלקים אחריות מחדש. מבקשים מהמוסד לשנות נוהל. במקרים לא מעטים ההתערבות המשמעותית ביותר לא נעשית מול האדם בכלל.

אופק הזמן

טיפול קליני יכול להיות קצר מועד או ממושך, אבל יש לו התחלה, אמצע וסוף שמוגדרים בתוך הקשר הטיפולי.

בשיקום ציר הזמן נקבע מבחוץ. אשפוז שיקומי נמשך שבועות עד חודשים ואז נגמר בין אם סיימת ובין אם לא. ליווי בקהילה יכול להימשך שנים. יש מצבים שבהם המצב הרפואי מתדרדר, והיעד המקצועי המדויק הוא שמירה על מה שקיים.

מי שמחפש סגירת מעגלים יתקשה. מי שמסוגל לעבוד בתוך תהליך פתוח ימצא כאן עומק מסוג אחר.

הגוף

בקלינית הגוף נוכח, אבל לרוב כתוכן.

בשיקום אי אפשר לעבוד בלי להבין משהו על נוירולוגיה, על כאב, על עייפות ועל השפעות של תרופות. פסיכולוג שלא יודע להבדיל בין אפאתיה אחרי פגיעה פרונטלית לבין דיכאון עלול לשלוח את המטופל למסלול הלא נכון. זה לא ידע נלווה, זה חלק מהכשירות.

איפה קלינית חזקה יותר

כדי שההשוואה תהיה הוגנת, חשוב לומר את הצד השני.

אם מה שמעניין אותך הוא פסיכופתולוגיה לעומקה, אבחון דיפרנציאלי מורכב, פסיכותרפיה ארוכת טווח, עבודה עם העברה והעברה נגדית, או טיפול במצבים פסיכיאטריים חריפים ובסיכון אקוטי, המסלול הקליני נותן לכך הכשרה עמוקה ומובנית יותר. גם מבחינת מגוון מסגרות התעסוקה והאפשרות לקליניקה פרטית, הקלינית רחבה יותר בישראל.

זו לא תחרות שיש בה מנצח. זו שאלה של איזה סוג עבודה גורם לך לקום בבוקר.

שאלת המבחן

אם אתה קורא את הרשימה הזאת ומרגיש שהחלק המסקרן הוא החדר, השקט והתהליך הפנימי, המסלול הקליני כנראה יתאים לך יותר.

אם החלק שגרם לך להזדקף הוא הצוות, הסביבה, הגוף ושאלת התפקוד, שווה מאוד להכיר את המסלול השיקומי לפני שסוגרים טופס. הרבה אנשים מגלים אותו רק אחרי שהחליטו.