רוב הסטודנטים פוגשים את הפסיכולוגיה השיקומית לראשונה בשקופית אחת בקורס מבוא, אם בכלל. אחר כך הם מגיעים לטופס ההרשמה וצריכים להחליט.
הטקסט הזה נועד לצמצם את הפער הזה. הוא לא ממליץ על מסלול, הוא מסביר מה כדאי לבדוק ואיך.
שלב ראשון: לראות את זה במו עינייך
שום קריאה לא מחליפה שעה במקום אמיתי. השדות שבהם מתרחשת עבודה שיקומית פתוחים יותר לסטודנטים ממה שנדמה, בעיקר בתפקידים לא מקצועיים.
- בתי חולים ומרכזים שיקומיים. מחלקות שיקום נוירולוגי, אורתופדי ופגיעות ראש. אפשר לפנות ליחידת מתנדבים או למחלקה עצמה.
- מסגרות סל שיקום בקהילה. הוסטלים, דיור נתמך, מועדונים תעסוקתיים, מרכזי יום. חלק גדול מהתפקידים כאן פתוחים לסטודנטים כמדריכי שיקום, בשכר.
- שירותי תעסוקה נתמכת ומרכזי הכוון תעסוקתי לאנשים עם מוגבלות.
- עמותות בתחומי הנכות, פגיעות ראש, מחלות כרוניות ובריאות הנפש.
- מעבדות מחקר באוניברסיטאות שעוסקות בנוירופסיכולוגיה, בשיקום קוגניטיבי, בכאב, במוגבלות או בבריאות הנפש הקהילתית. עבודה כעוזר מחקר היא הדרך הזולה ביותר להיכנס לתחום.
עבודה כמדריך שיקום היא נקודת הכניסה הנפוצה ביותר, והיא גם המבחן הכי טוב. אם אחרי ארבעה חודשים בהוסטל אתה עדיין סקרן, זה אומר משהו.
שלב שני: לבדוק אם המזג מתאים
כמה שאלות שמנבאות התאמה טוב יותר מכל ציון.
איך אתה עם קצב איטי. שיקום נמדד בחודשים ובשנים. יש נסיגות. יש מטופלים שאחרי שנה נמצאים במקום דומה, ובכל זאת התהליך היה נכון.
איך אתה עם גוף. תראה צנתרים, פצעי לחץ, קטיעות, אנשים שמתקשים לבלוע. אם זה מרתיע אותך מאוד, כדאי לדעת את זה מוקדם.
איך אתה עם חוסר שליטה על התנאים. שיחה חשובה תיקטע כי הגיע התור לצילום. תגיע למפגש ותגלה שהמטופל שוחרר.
איך אתה עם אנשים שלא ביקשו אותך. חלק מהמטופלים לא רואים בעצמם מטופלים פסיכולוגיים ולא יבינו למה אתה כאן.
איך אתה עם מערכות. ועדות, טפסים, זכאויות, ביטוח לאומי, אגף השיקום. חלק לא קטן מהעבודה הוא ניווט בתוך ביורוקרטיה שמשפיעה על חיי אדם.
שלב שלישי: קורסים ובחירות בתואר הראשון
אין נוסחה, אבל יש בחירות שמחזירות את עצמן.
- נוירופסיכולוגיה ומדעי המוח. הבסיס הכי שימושי בתחום.
- פסיכופתולוגיה. נדרשת גם בשיקום, בין השאר כדי לדעת להבדיל בין דיכאון לאפאתיה נוירולוגית.
- שיטות מחקר וסטטיסטיקה. משמעותיות לקבלה בכל מגמה, ובשיקום גם לעבודה עצמה, שנשענת על מדידה חוזרת של תפקוד.
- פסיכולוגיה בריאותית, התפתחותית וחברתית. כל אחת מהן נוגעת בשדה השיקומי מזווית אחרת.
- קורס או סמינר על מוגבלות, אם קיים. גם מחוץ למחלקה לפסיכולוגיה.
עבודה סמינריונית בנושא רלוונטי, עם מנחה שעוסק בתחום, שווה יותר מכל שורה אחרת בקורות החיים.
שלב רביעי: לברר את המסלולים עצמם
כאן חשוב לומר את זה במפורש: מבנה המגמות, שמות המסלולים ותנאי הקבלה משתנים בין המוסדות ומתעדכנים משנה לשנה. אל תסתמכו על מה שסטודנט משנה ג סיפר לכם.
מה כן שווה לברר מול כל מחלקה:
- האם קיימת מגמה שיקומית, ומה השם המדויק שלה שם.
- מה מבנה ההכשרה המעשית ובאילו מסגרות היא מתקיימת.
- מי חברי הסגל שעוסקים בתחום ומה תחומי המחקר שלהם.
- לאן הגיעו בוגרים בשנים האחרונות.
- האם יש מסלול המשך להתמחות באותה מסגרת.
אפשר גם לפנות ישירות למרצה שמחקרו קרוב לתחום שמעניין אתכם. מייל קצר וענייני מקבל מענה בתדירות מפתיעה.
שלב חמישי: מה לקרוא לפני
לא צריך להתחיל מספר לימוד עבה. שלוש נקודות פתיחה טובות:
- מסמך ה-ICF של ארגון הבריאות העולמי. אפשר לקרוא רק את הפרק המבוא ולהבין את הרעיון.
- הגדרת ההחלמה של אנתוני והמסגרת המוכרת בראשי התיבות CHIME.
- כתב העת Rehabilitation Psychology של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. כדאי לעבור על כותרות של שנה אחת ולראות אילו שאלות התחום שואל.
ואם לא מתקבלים בסבב הראשון
זה קורה להרבה אנשים חזקים, בכל המגמות. שנה של עבודה בשדה השיקומי או של עוזר מחקר איננה שנה אבודה. במקרים רבים היא בדיוק מה שמשנה את המועמדות בשנה שאחרי, וגם מה שמאפשר להגיע להחלטה מתוך ידיעה ולא מתוך ניחוש.
