בטיפול בחרדה יש מדד ברור יחסית. ירדה החרדה או לא. בשיקום אותה שאלה נפתחת לכמה תשובות שכולן לגיטימיות, וזה מקור לבלבול מקצועי אמיתי בין צוותים ובין צוות למטופל.
שלוש רמות של מדידה
מדדי ליקוי ותפקוד גוף. כוח, טווח תנועה, זיכרון עבודה, קשב. הם מדויקים וקלים למדידה, והם מנבאים את החיים בפועל פחות טוב ממה שהיינו מצפים.
מדדי פעילות. מה האדם מסוגל לבצע: להתלבש, לנהל תשלומים, לנסוע בתחבורה ציבורית. קרובים יותר לחיים, אבל עדיין נמדדים לרוב בתנאים מובנים.
מדדי השתתפות ואיכות חיים. האם האדם עובד, לומד, מקיים קשרים, מרוצה מחייו. אלה המדדים החשובים באמת, והם גם הרועשים ביותר, כי הם מושפעים משוק עבודה, ממשפחה, מכסף ומנגישות ולא רק מההתערבות שלנו.
ארבע בעיות מוכרות
מה נחשב הצלחה כשהמצב מתדרדר. במחלות מתקדמות, שמירה על תפקוד קיים היא הישג של ממש, אבל מדד שמחפש שיפור ירשום אותה ככישלון.
שינוי בנקודת הייחוס. אנשים משנים את אמות המידה שלהם לאורך זמן. אדם עשוי לדרג את בריאותו כבינונית בשתי נקודות זמן, כשמשמעות הדירוג השתנתה לגמרי בין השתיים. בספרות קוראים לזה response shift, והוא מקשה מאוד על פירוש של מדדים סובייקטיביים לאורך זמן.
מי מדווח. דיווח עצמי, דיווח משפחה ודיווח צוות אינם חופפים, במיוחד כשיש פגיעה במודעות עצמית. הפער ביניהם איננו רעש שצריך לנקות. לא פעם הוא המידע החשוב ביותר בתיק.
יעדים אישיים. כשכל אדם מגדיר יעד אחר, קשה להשוות בין אנשים. כלים כמו הערכת השגת מטרות מנסים לגשר על כך, ומודדים התקדמות ביחס ליעד שהוגדר מראש עבור אותו אדם.
מה עושים עם זה
שתי מסקנות פרקטיות. הראשונה, לא להסתפק במדד אחד. שילוב של מדד תפקודי, מדד השתתפות ודיווח סובייקטיבי נותן תמונה אמינה בהרבה מכל אחד לבדו.
השנייה, להגדיר מראש מה ייחשב הצלחה, יחד עם האדם ובקול רם. הרבה מהתסכול המקצועי בשיקום נובע מכך שהצוות והמטופל מדדו כל אחד דבר אחר לאורך חודשים, ואף אחד לא שם לב.
