התפיסה הרווחת גורסת שיש לומדים חזותיים, שמיעתיים ותנועתיים, ושצריך ללמד כל אחד בערוץ שלו. היא פופולרית מאוד במערכות חינוך והכשרה.
הבעיה היא שההיפותזה המרכזית, שלפיה התאמת שיטת ההוראה לסגנון המועדף משפרת את התוצאה, נבדקה שוב ושוב ולא נתמכה. אנשים אכן מעדיפים דרכים מסוימות, וההעדפה הזאת אינה מנבאת מה ילמדו טוב יותר.
מה כן נתמך: הצגת החומר ביותר ממודאליות אחת, תרגול מרווח לאורך זמן, שליפה פעילה מהזיכרון במקום קריאה חוזרת, והתאמה של אופן ההצגה לתוכן ולא ללומד.
זו דוגמה טובה למה שקורה כשרעיון אינטואיטיבי וסימפטי מתפשט מהר יותר מהבדיקה שלו. היכולת לזהות דפוס כזה היא אחת המיומנויות השימושיות ביותר שתואר בפסיכולוגיה מקנה.