בספרות המוקדמת רווחו מודלים של שלבים: הלם, הכחשה, כעס, אבל וקבלה. המודלים האלה מוכרים ואינטואיטיביים, אבל הראיות האמפיריות לרצף קבוע שעובר על כל אדם חלשות.
התפיסה העדכנית מתארת הסתגלות כתהליך אישי, גמיש ולעיתים מחזורי, שמושפע מהמשמעות שהאדם מייחס לפגיעה, מהמשאבים שעומדים לרשותו ומהסביבה. חלק מהאנשים חווים מצוקה ממושכת, חלק מסתגלים במהירות, וחלק מדווחים על שינוי חיובי בערכים ובסדרי עדיפויות.
ההשלכה הקלינית ברורה. אין שלב נכון שבו אדם אמור להיות בחודש מסוים אחרי אירוע, ואין לפרש חוסר התאמה למודל כהתנגדות או כהכחשה.