ה-ICF אומץ על ידי ארגון הבריאות העולמי בשנת 2001, והוא המסגרת המקובלת כיום לתיאור תפקוד ומוגבלות. הרעיון המרכזי שלו פשוט ורדיקלי בו זמנית: מוגבלות איננה תכונה של אדם אלא תוצר של מפגש בין מצב בריאותי לבין ההקשר שבו הוא חי.
המודל מתאר את התפקוד בשלוש רמות. תפקודי גוף ומבנים אנטומיים, פעילויות (ביצוע משימות), והשתתפות (מעורבות במצבי חיים). לצידן פועלים שני סוגי גורמים הקשריים: גורמים סביבתיים, פיזיים וחברתיים, וגורמים אישיים.
ההשלכה המעשית ברורה. שני אנשים עם אותה אבחנה רפואית יכולים להימצא בשתי נקודות תפקוד רחוקות מאוד, וההסבר לפער נמצא לא פעם בסביבה: נגישות, תמיכה משפחתית, עמדות מעסיקים וזמינות שירותים.
בפסיכולוגיה השיקומית ה-ICF משמש כשפה משותפת עם צוותים רב מקצועיים, וכמסגרת שמכוונת את ההערכה מעבר לאבחנה.