המודל, שנוסח על ידי זובין וספרינג בשנות השבעים, מציע שאין גורם יחיד להתפרצות הפרעה נפשית. יש פגיעות בסיסית, ביולוגית או התפתחותית, ויש עומס חיים. ההפרעה מופיעה כשהצירוף ביניהם חוצה סף.
מה שהופך את המודל לשימושי בשיקום הוא הרכיב השלישי: גורמים מתווכים ומגנים. תרופות, כישורי התמודדות, תמיכה חברתית, שגרה יציבה ותעסוקה משמעותית מזיזים את הסף.
זו גם הסיבה שהמודל מנוסח היטב בשפה שיקומית. הוא לא שואל רק מה הפגיעות, אלא מה אפשר לחזק בסביבה ובכישורים כדי שהעומס לא יחצה אותה.