אם מסתכלים על הכיוון שבו נע הצורך המקצועי בפסיכולוגיה יישומית, קשה לפספס את הזקנה. אוכלוסייה מזדקנת, שיעורי הישרדות גבוהים יותר אחרי אירועים רפואיים קשים, ויותר אנשים שחיים שנים ארוכות עם מצב כרוני.
ובכל זאת, רוב הסטודנטים מסיימים תואר ראשון בלי לפגוש את התחום הזה כמעט בכלל.
מה זה שיקום גריאטרי
בבית חולים, שיקום גריאטרי הוא מסגרת שמטפלת בעיקר באנשים מבוגרים אחרי אירוע חד: שבר בירך, אירוע מוחי, ניתוח גדול, אשפוז ממושך.
המטרה כמעט אף פעם אינה החזרה למצב שלפני. היא חזרה לרמת התפקוד הגבוהה ביותר שאפשרית, ובמידת האפשר חזרה הביתה ולא למוסד. ההבדל בין השניים הוא לעיתים קרובות ההבדל בין שנים של חיים עצמאיים לבין אובדן שלהם.
מה הפסיכולוג מביא לשם
אבחנה מבדלת, וזה לא טריוויאלי
אדם מבוגר שמגיע מבולבל אחרי ניתוח יכול להיות במצב דליריום, שהוא הפיך ודורש טיפול רפואי דחוף, או בתהליך דמנטי, או בדיכאון שמתבטא בירידה קוגניטיבית, או בשילוב.
ההבחנה הזאת משנה הכול, והיא אחת התרומות המרכזיות של הערכה נוירופסיכולוגית בשדה הזה.
דיכאון שמתפספס
דיכאון בגיל מבוגר מאובחן בחסר בעקביות, מסיבה פשוטה: הסביבה מניחה שזה טבעי. אדם בן שמונים שאיבד בן זוג, שאינו יוצא מהבית ושאין לו תיאבון נתפס כמי שמתנהג כמצופה.
חלק מהעבודה המקצועית בשדה הזה היא פשוט להתעקש שלא להניח את זה.
מוטיבציה ותפקוד
בשיקום גריאטרי, ההבדל בין מי שחוזר הביתה למי שלא נקבע לא פעם במשתנים שאינם רפואיים: אמונה ביכולת, פחד מנפילה, תמיכה משפחתית, מצב רוח, ותחושת שליטה.
פחד מנפילה הוא דוגמה טובה במיוחד. הוא מוביל להימנעות מתנועה, ההימנעות מחלישה את השרירים ואת שיווי המשקל, והחולשה מגדילה את הסיכון לנפילה. זו בדיוק מבנה הלולאה שמתואר במודל ההימנעות מפחד בכאב כרוני.
עבודה עם המשפחה
ילדים בוגרים מגיעים לרוב עם שתי עמדות הפוכות באותו חדר. אחד רוצה שאבא יחזור הביתה, השנייה בטוחה שזה מסוכן. ההכרעה בפועל משפיעה על שנים.
על העומס שנופל על בני המשפחה כתבנו בהמשפחה בשיקום.
גילנות, ולמה היא עניין קליני
גילנות איננה רק יחס לא נעים. היא משנה החלטות טיפוליות.
כשצוות מניח שבגיל הזה אין טעם להשקיע בשיקום אינטנסיבי, או שאין מה לטפל בדיכאון כי זה גיל, או שאין צורך לשאול את האדם עצמו כי יש בן משפחה בחדר, התוצאה היא פחות טיפול ופחות תפקוד.
חלק מהתפקיד של פסיכולוג בצוות הוא להיות הקול שמחזיר את השאלה למקום: מה האדם הזה רוצה, ומה אפשרי עבורו.
ומה עם סוף החיים
בשדה הזה פוגשים גם מצבים שבהם היעד איננו שיפור. טיפול פליאטיבי, החלטות על היקף טיפול, שיחות עם משפחה על מה שהאדם היה רוצה.
זה חלק מהעבודה, והוא דורש הכשרה, הדרכה ויכולת להיות בחדר בלי להציע פתרון.
למה זה רלוונטי למי שבוחר מסלול
שלוש נקודות פרקטיות.
הצורך גדל, והוא לא יצטמצם. דמוגרפיה היא התחזית האמינה ביותר שיש.
העבודה היא קלאסית שיקומית: רב מקצועית, ממוקדת תפקוד, ומתרחשת בתוך מערכת ומשפחה ולא רק בחדר.
וזהו אחד התחומים שבהם ידע נוירופסיכולוגי וידע רגשי חייבים לשבת באותו ראש. מי שמכיר רק אחד מהם יפספס חצי מהתמונה.
